אני נוסע מידי בוקר לאורך הגולן, העיניים בכביש, האוזניים ברדיו. כמעט אטום למה שהולך סביבי. מידי פעם כשאני מרים את המבט ומסתכל סביב אני נזכר באיזה אזור יפיפה אני חי.

זה מה שקרה לי הבוקר בדרך ל מרום גולן כשנכנסתי ללוע של הר בנטל. מי מכם שהיה במקום בוודאי יבין על מה אני מדבר. שורות הגפנים והמטעים למטה והרכס הנישא מסביב לא נותן לברוח וממש מכריח אותך לעצור לרגע, לכבות את המנוע ולהנות מהיופי של הגולן בסוף הקיץ.

לוע הבנטל

אני לא מכיר תופעה דומה באזורים אחרים בארץ. אתה קם לעוד בוקר קיצי סטנדרטי ופתאום הכבישים עמוסים, בכל צומת עשרות טרמפיסטים עם תיקים ענקיים שמתנפלים עליך אם רק העזת להיות נחמד ולעצור, חרדים ברכבים שכורים עוצרים באמצע צומת המפלים מתלבטים איך להגיע לנחל אל על ולאורך הכבישים פורחים שלטים על אטרקציות שלא ידעת שקימות בגולן.

ככה זה קיץ בגולן, כשהכל יבש וצהוב נראה שהתיירות פורחת. יש כאלה שמתפרנסים מזה, יש כאלה שממש גאים בזה ויש עוד רבים אחרים שפשוט מחכים לספטמבר ולחצבים שיבשרו לתיירים שהגיע הזמן לחזור הביתה ולארגן את הילקוט לכיתה א'.

ושוב אתה קם לבוקר קיצי סטנדרטי והכל חזר לקדמותו. שקט, פתוח ורגוע.

עמישראל החזיר לנו את הגולן.

בר לב, ראש העיר הנצחי, בחר בסלוגן "ממשיכים לבחור נכון". מבחינתו, וגם מבחינתי, סוס מנצח לא מחליפים. בר לב שהקים את קצרין חי את העיר ובנה לטובתה מערכת ענפה של קשרי ידידות במסדרונות המוסדות בירושלים שערכה לא יסולא בפז.

המועמד השני, אלי מעוז, מייצג את מפלגתו של האוליגרך גאידמק. אני לא מכיר את האיש ופועלו, למעט מה שפרסם במודעת הבחירות בעיתון, אך הוא בהחלט נראה בחור חביב.

מה שמשך את תשומת ליבי היתה תמונתו. מעוז מישיר מבט אופטימי אל העתיד ומחזיק בידיו ספר עב כרס. מיהרתי להפוך את התמונה כדי לגלות שהספר הוא "תולדות המחשבה המדינית". מעניין מה המסר שמעוז מנסה להעביר. או שראשות העיר קצרין היא משימה מדינית מורכבת או שיש לו שאיפות וקצרין היא רק השלב הראשון בסולם.

ברי המזל שמנויים על רשימת התפוצה שלו מגלים בכל בוקר בתיבת המייל שלהם שלושה או ארבעה מאמרים שהבחור כתב במהלך הלילה. או כמו שהוא מעיד על עצמו: "…היום מלאו שנתיים לפתיחת הבלוג שלי. בשנתיים אלה כתבתי 750 מאמרים, כלומר קצת יותר ממאמר ליום, בממוצע…"

הייטנר כותב על הכל. מתרבות וביקורת שירה ועד פוליטיקה ויהדות. הוא אפילו מפרסם מאמרים פנימיים שנועדו לחברי אורטל וספק אם יחכימו מי מהקוראים שאינם כאלה. בכל נושא יש לו מה לומר (והאמת שבדרך כלל שווה לקרוא גם אם ברפרוף ואם זמנכם בידכם, כמובן).

הייטנר שולח למכותביו מייל על כל פוסט חדש שפרסם בבלוגו ובו תיאור קצר של הפוסט, שבדרך כלל מאד מועיל ומסייע להבין האם כדאי לטרוח ולקרוא את המאמר השלם.

הבוקר הוא הפתיע עם הפוסט "את גופך השביעו נחת" ועם התיאור הבא:

"ובלילות הכי קרים היו ודאי גם אחרים שאת גופך השביעו נחת" או "מי מזיין יותר טוב… דברי במספרים". איזה ביטוי מיני יותר, מגרה יותר?

מה בדיוק עבר עליו אתמול בשעה 23:10 כשכתב את המאמר? מאיפה הביא את הדלי של ביאליק ואת הפדבה של שמר?

אורי, התרשמתי מהידע, כדאי רק שתבדוק את עולם האסוציאציות שלך…

אין תחליף לנוחות ולזמינות שיש בעיר. אוכל מסביב לשעון, רופא לילדה במרחק הליכה, מקומות בילוי בשפע והתחושה הלא ברורה שאתה נמצא במרכז העניינים.

את הקצב המהיר של המרכז מתחילים להרגיש עוד בכניסה לואדי ערה. משהו באויר משתנה ונראה שכולם עובדים בטורבו. ממהרים יותר, עסוקים יותר, חשובים יותר.

בעצם זה בדיוק מה שלא אהבתי שם. יותר מידי עבודה, יותר מידי רעש, הכל יותר מידי.

עם כל הנוחות והזמינות אני תמיד שמח שאני גר ב גולן ויורד לבקר במרכז ולא הפוך.

בשבוע שעבר התקשרתי למוקד והזמנתי התקנת קו טלפון ואינטרנט בביתי, אי שם ברמת הגולן. יש להם מבצע אטרקטיבי והתקנת הקו לא עולה כסף. קבענו שעה לבואו של הטכנאי ונאמר לי שהוא יגיע היום בין 9-11 בבוקר. כמובן ששיריינתי לי את כל הבוקר לצורך העניין.

אתמול בסביבות 9 בערב קיבלתי SMS מהוט עם תזכורת למועד בואו של הטכנאי, כבר התקדמות מרעננת. הבוקר בתשע וחצי התקשר הטכנאי שהוא יוצא מ קצרין ותוך כ-20 דקות יגיע.

הגיע כמתוכנן, עבד כשעה והמשיך לדרכו, משאיר אותי מרוצה משירות טוב ומקו טלפון חכם וזול בהרבה.

מה כל כך מסובך לעשות שווארמה ראויה לשמה? עד כמה קשה להפיק מרק תימני כמו בצנעא?

ובכן לאחרונה נפתחה שווארמה חדשה בקצרין, צמודה לשניצליה ולא במקרה. מעבר לעובדה שהבעלים אותם בעלים ישנם מספר קווי דמיון בין שני המקומות שיכולים לענות על השאלה שלמעלה.

לשים שני ילדים מאחורי דלפק עם מסך LCD מעליהם ולקרוא לזה שניצליה או שווארמה זה לא עובד. ככה זה נראה, ככה זה מרגיש וככה זה לא טעים. ועוד לא אמרתי מילה על השירות: אפשר לחכות בתור חצי שעה רק כדי לקבל גרעפסים בטעם שום ל24 שעות הקרובות.

נראה כאילו בעל הבית לא לוקח אותנו ברצינות. בתלאביב לא תמצאו כזה דבר, אבל פה בלי תחרות ראויה לא פלא שאין איפה לאכול.