לכל דבר טוב מתרגלים. גם לחיים בגולן.
אני נוסע מידי בוקר לאורך הגולן, העיניים בכביש, האוזניים ברדיו. כמעט אטום למה שהולך סביבי. מידי פעם כשאני מרים את המבט ומסתכל סביב אני נזכר באיזה אזור יפיפה אני חי.
זה מה שקרה לי הבוקר בדרך ל מרום גולן כשנכנסתי ללוע של הר בנטל. מי מכם שהיה במקום בוודאי יבין על מה אני מדבר. שורות הגפנים והמטעים למטה והרכס הנישא מסביב לא נותן לברוח וממש מכריח אותך לעצור לרגע, לכבות את המנוע ולהנות מהיופי של הגולן בסוף הקיץ.
לוע הבנטל
זהו, הילדים חזרו ללמוד ואיתם ההמונים שהציפו את הגולן במהלך חופשת הקיץ ובמיוחד באוגוסט.
אני לא מכיר תופעה דומה באזורים אחרים בארץ. אתה קם לעוד בוקר קיצי סטנדרטי ופתאום הכבישים עמוסים, בכל צומת עשרות טרמפיסטים עם תיקים ענקיים שמתנפלים עליך אם רק העזת להיות נחמד ולעצור, חרדים ברכבים שכורים עוצרים באמצע צומת המפלים מתלבטים איך להגיע לנחל אל על ולאורך הכבישים פורחים שלטים על אטרקציות שלא ידעת שקימות בגולן.
ככה זה קיץ בגולן, כשהכל יבש וצהוב נראה שהתיירות פורחת. יש כאלה שמתפרנסים מזה, יש כאלה שממש גאים בזה ויש עוד רבים אחרים שפשוט מחכים לספטמבר ולחצבים שיבשרו לתיירים שהגיע הזמן לחזור הביתה ולארגן את הילקוט לכיתה א'.
ושוב אתה קם לבוקר קיצי סטנדרטי והכל חזר לקדמותו. שקט, פתוח ורגוע.
עמישראל החזיר לנו את הגולן.
השבוע מצאתי את עצמי נוסע, מול המוני בית ישראל שעמדו בפקקים לכוון צפון, למרכז ליום של "סידורים". בכל פעם שאני מגיע אל העיר הגדולה אני נזכר בגעגועים מסויימים באותה תקופה לא קצרה בה חייתי שם.
אין תחליף לנוחות ולזמינות שיש בעיר. אוכל מסביב לשעון, רופא לילדה במרחק הליכה, מקומות בילוי בשפע והתחושה הלא ברורה שאתה נמצא במרכז העניינים.
את הקצב המהיר של המרכז מתחילים להרגיש עוד בכניסה לואדי ערה. משהו באויר משתנה ונראה שכולם עובדים בטורבו. ממהרים יותר, עסוקים יותר, חשובים יותר.
בעצם זה בדיוק מה שלא אהבתי שם. יותר מידי עבודה, יותר מידי רעש, הכל יותר מידי.
עם כל הנוחות והזמינות אני תמיד שמח שאני גר ב גולן ויורד לבקר במרכז ולא הפוך.
